קליטה – מגרשים, הרחבות, שכונות קהילתיות

הקיבוצים השיתופיים הם אותם קיבוצים ששמרו על ערכי השיוון בצריכה ובבעלות, שיוון וסולידאריות וערבות הדדית בין חבריה. וההבדל הזה- עושה את כל ההבדל.

בהתחלה הכל היה דומה, אפילו דומה מאד. חברים בקיבוצים נתנו את כל כוחם בעבודה, בכל ענף או מקצוע בהם נדרשו לקולקטיב, וקיבלו על פי צורכם באופן שיוויוני.

כלומר, מהנדס בכיר שהביא משכורת ענקית, חי וסופקו כל צרכיו, כמו אחרון העובדי היצור במפעל. ה"לוקש" דהיינו, התקציב האישי היה זהה.

הקיבוץ שמר על מסגרת התכנסות קבועה, אכלו יחדיו, קיימו חיי קהילה ותרבות משותפת, ועשו "קיבוץ" ביחד. הביחד גבר על היחיד. היום, קיבוצים כדוגמת -מעגן מיכאל, חצרים, עין השופט, משמר העמק, ועוד רבים אחרים, שומרים על המודל הזה בקנאות.

המגבלה כמו גם היתרון של הקיבוץ השיתופי הוא ברמת חיכוך ומעורבות של הקיבוץ בחיי הפרט (ויש אומרים תלות היחיד במערכת). מכוון שהכל שייך לכולם, והכל מקבלים אותו הדבר- כל גם גלוי ופתוח לשיחה – וגם מזמין ביקורת ציבורית. החברים לא אוהבים את השונה, את המיוחד, את הצורך האישי – הצרכים של הכלל ובעיקר שמירת המסגרות היא למעלה מהצורך האישי. (ויש יאמרו שלא… אבל לא צריך הרבה בשביל לברר לבד עם איזה קיבוצניק לשעבר).

החלטת לא להכניס את הרך הנולד לפעוטון בגיל שלוש חודשים? את מזמינה לעצמך ביקורת מדוע לא חזרת לעבודה מיד, אתה מבקש למצוא לעצמך עבודה חדשה? אתה תלוי באישור לימודים ע"י וועדת השכלה, אתם זקוקים לחופש? תמתינו קצת עד שנדון בזה.

בקיבוץ שיתופי יתקיימו המערכות הבאות, ולהן יהיה דגש מיוחד:

חדר אוכל, מכבסה, שירותי נוי -גינון ציבורי, תרבות וחיי קהילה, וועדות ובהן -וועדת כוח אדם, מזכירות, וועדת חג, וכו'.

במרוצת השנים היו קיבוצים שהחליטו להשתנות ולעבור למודל קיום אחר: חבר זוכה בחופש מקצועי, האפשרות לעסוק במה שהוא מוצא לעצמו כמתאים, חבר יכול להחזיק רכב פרטי משלו, וארוחה בחדר האוכל התחלפה בחלק מהקיבוצים בארוחה בבית, המשקל של קבוצת השיוך המיידית עבר מהקבוצה הכללית לתא המשפחתי. תקציבו של החבר הוא תלוי משכורותו, כלומר קיימים פערים ברמות ההכנסה החודשית בין חברי האגודה. שינוי מודל הקיום אפשרי רק לאחר שינוי תקנון האגודה השיתופית, מה שאומר שנדרש רוב של חברי האגודה השיתופית על מנת לבצע מעבר ממודל אחד לשני.